תמיד החיים ממשיכים לזרום. זה בכלל לא משנה מה יקרה.. כולנו כבר יודעים את זה.
אני היום במצב רוח מרדני.
** עד כה כתבתי בעבודה, כי הייתי במצב רוח מרדני. ואז התחלתי לפחד שצופים עלי ממחלקת IT.
היום, כשבוע לאחר מכן אני כותבת מהבית, כי אין לי עבודה. כמובן ללא קשר למצב הרוח המרדני מלפני שבוע. ככה זה, פרויקטים קמים, פרויקטים נופלים ומתבטלים, ואלו מאיתנו שנשכרו בכדי להרים ולקדם אותם – מתבטלים..
אני חייבת לציין למרות זאת, שעד כמה שזו תקופה ממש לא טובה לי להיות ללא עבודה, נראה כאילו זה לא ימשך הרבה זמן.
כבר יש לי ראיונות וטלפונים, יותר ממה שהייתי רוצה לענות בשעות המוקדמות של הבוקר, אבל היי, זו עבודה, זה כסף, וזה = נסיעות לחו"ל.
אז מה היה לנו עד כה? בגלל העבודה לא יכלתי כלכך לכתוב, ועד שהייתי חוזרת הביתה גם בקושי הייתי נוגעת במחשב.
אז בואו רק נגיד ברוך שפטרנו מעונשו של זה (למרות שעם החבר'ה כן היה כיף לעבוד, מאד אפילו), ונצפה לטוב, ובקרוב.
לקחתי אלי לאומנה לפני כחודשיים גור כלבים קטן (גדול), שנדרס ונזרק מול וטרינר תורן בפ"ת.
לגור הנ"ל לא היו פציעות רציניות, אבל הוא היה נטוש, ובילה חודש בכלוב של הוטרינר כי לא היה לו בית משלו.
מיותר לציין שברגע שהיה נכנס מקרה רפואי, ולא היה מקום אצל הוטרינר הגור היה מועבר לאחת הכלביות – וזה רע. רע מאד.
אז לקחתי אותו אלי, באישור אשתי כמובן (אישור = אם אני מנקה את כל הקקי מהחצר, מטאטאת לפחות 5 פעמים ביום את הבית, ובצורה כללית גורמת לה להאמין שבכלל לא נוסף לו עוד כלב לביתנו הקט), לטפל בו אצלנו ולנסות למצוא לו בית תוך כדי גדילה, אילוף קל, וטיפול בחרדות המטורפות שלו.
כן ככה זה כשדורסים אותך וזורקים אותך, אתה מפחד ממכוניות, קטנועים, משאיות, ובני אדם. כי הם די קקות, אין מה לעשות..
היום, חודשיים אחרי, הוא כבר גדול, סוסון אפילו, רועה מעורב עם משהו.. יפיוף, מחונך לצרכים וללשבת, ועדיין גמלוני ומגושם כיאה לגור שלא מצליח עדיין להשתלט על כל הטלפיים שלו. מתוק.
כאן המקום ללינק לקבוצה שלו בפייסבוק (אם בא לכם להפיץ או משהו): גור קטן שנדרס ונזרק מחפש בית
ככה הוא נראה בכלוב:
ככה הוא נראה כשלקחתי אותו:
והיום הסוסון נראה בערך ככה (למרות שהוא בטח גדל מאז שצילמנו את זה):
תדעו לכם, שממש כיף לראות את החיוך הזה בעיניים שלו, זה לא בא בקלות.
אז כן, נראה כאילו לא משנה מה יקרה בהמשך, חזרתי שוב ללנסות להציל את החיות, כי נראה שאנחנו כאנושות לא מסוגלים להתנהג בכבוד גם לחלשים מאיתנו. אנחנו עושים את זה לאנשים אחרים, אז לחיות שלא נעשה את זה?
יש משפט שמאד התחבב עלי לאחרונה – חברה נמדדת לפי יחסה לחלשים ממנה. אני רואה את ההגיון בזה, ואני רואה אותנו נכשלים.
אני רואה אותנו בתור חברה מנסים למצוץ כמה שיותר מכל דבר, מעצמנו, מחברינו.. אמרתי את זה כבר בעבר, אבל הנה זה שוב:
אני מפתחת עוינות יותר ויותר גדולה לחברה האנושית ככל שהזמן עובר. יש גבול לרציחות, התעללויות, ניצול – מיני או לא, וחוסר מצפוניות בצורה כללית שאני מוכנה לקבל.
אבל, איך נסחפתי לזה? היום בינתיים מתחיל בצורה אופטימית, הגיע לי בדואר התחליף טבק שהזמנתי, אז גלגלתי אותו ועכשיו אני אטעם אותו, ונקווה לטוב.
אה, ואתם מוזמנים לבוא לראות את הגור הקטן, העונה לשם שבצי (שבץ) בימי האימוץ בגן מאיר בת"א בימי שישי, או בימי שבת בכפר שמריהו… 
סוף שבוע נעים.
נ.ב – לא חייבים לקחת מישהו הביתה, אפשר גם לתרום ולעזור לתחזק את אלו שיש, ולהציל אחרים מהמתה – בואו לתרום למשמר בעלי החיים ולתנו לחיות לחיות
תרומה למשמר בעלי החיים – האנשים האלה עושים עבודת קודש, מסיירים ברחובות, מצילים בע"ח ומגישים תלונות ותביעות כנגד בעלים מתעללים וכו'.
תרומה לתנו לחיות לחיות – אצלם יש גם חנות מדליקה שאפשר לקנות בה כל מיני דברים שימושיים וההכנסות – קודש לחיות!
